איך התחלתי להתאמן למרות עשור של פחד ותירוצים

הקיץ חגגתי שנה לפעם הראשונה שכף רגלי דרכה בחדר כושר. עד גיל 19, עולם הספורט והאימונים היה עבורי טריינינגים כבדים ואפורים, שיעורי ספורט מביכים בבית הספר בהם ניסיתי להזיע כמה שפחות (מי החליט שהגיוני לשלוח ילדים לרוץ ולהזיע ב-8 בבוקר ולדון אותם ליום שלם של סירחון בטריינינג בבית ספר ללא מקלחות או לפחות מלתחות) ובכללי חיים שלמים בהם פחדתי להודות שאני רוצה בכלל להתחיל לעשות פעילות גופנית מחשש שיצחקו עליי או גרוע יותר. אז השארתי את הספורטיביות לאותם בני אנוש נבחרים (בראש שלי) שלא חוטפים התקף אסטמה כשרצים ונראים טוב עם קוביות בבטן ואגלי זיעה.

בתיכון היה לי ארסנל שלם של תירוצים לסביבה ולעצמי לגבי הסיבה בגללה לא בחרתי בספורט כחלק מהחיים:
1. הייתי משוכנעת שיש סיבה אחת לעשות ספורט – כדי להיות רזה. למרות שלא הייתי נערה עם עודף משקל ניכר אלא סתם שמנמנה, הייתי משוכנעת שאני ענקית. יותר מזה, הייתי משוכנעת שלהיות רזה זה להיות מידה 0 ולמרות שהייתי הגיונית מספיק להבין שלא משנה כמה אנסה, מבנה העצמות שלי לא יאפשר לי ללבוש מידה 0, לא הייתי מספיק הגיונית לחשוב שזה בסדר להיות אחרת אז פשוט השתכנתי בכך שנידונתי לשנוא את עצמי לנצח ושלעולם לא אוכל לעשות עם זה שום דבר.
2. לא היה לי כסף – במשך שנים (ולצערי זה גם הוקלט בוידיאו מתישהו במהלך התיכון) מצאתי את התירוץ הנוח שלהורים שלי אין כסף לשלם על מנוי לחדר כושר ולכן לעשות ספורט זה משהו לפריווילגיים בלבד.
3. כמובן שהקונספט של לצאת החוצה להליכה/ריצה בחוץ 3 פעמים בשבוע היה בעיני אבסורד כי הרעיון שמישהו מהשכבה שלי יראה אותי רצה בחוץ היה גרוע כמו להתפס עושה קקי בשירותים של בית הספר. אני יודעת שאלו טראומות ילדות מהיסודי, אז היו אנשים שחיפשו כל דבר קטן עליי כדי להצביע, לצחוק ולדפוק לי מכות או לזרוק עלי אבנים אבל גם בתור נערה הפחד מאותן השלכות אחז בי חזק.

ואז הגיעו המדים:
במרץ 07′ התגייסתי והגוף שלי עבר מ-0% פעילות גופנית במשך רוב שנות העשרה (הייתי ילדה די פעילה) ל-100% מאמץ במשך שבועיים וחצי של טירונות. 5-6 שעות שינה, כמעט ללא אוכל, תיזוז בוקר פעילות רוב היום זיכתה אותי להשלה של כמה ק”ג טובים תוך פחות מחודש.
כשסיימתי את הקורס (גם בו תוזזנו די הרבה ולא אכלתי כמעט כלום כי האוכל היה מזעזע) כבר הייתי כמעט 10 ק”ג פחות מהיום בו התגייסתי.
משהו בחודשיים הראשונים בצבא הפך לחלוטין את כל מערכת האמונות שלי לגבי עצמי.
עד אותה נקודה חייתי בסביבה אחת בלבד שאמנם כללה חברים אבל לא הרגשתי מוגנת, למעשה, במשך כמעט 11 שנים שבהן חייתי בכרמיאל מגיל 7 ועד 18, פחדתי פיזית ומנטלית מאותם בריונים. האם הפחד היה מוחשי או לא, אני לא יודעת. אבל לא העזתי להיות מישהי אחרת מאותה לודה שהוחלט בשבילי שאהיה בגיל 7, כשנכנסתי לאותה כיתה ב’ בבית הספר הכרמיאלי הקטן. מאותה נקודה ועד שיצאתי מכרמיאל לעולם בו אף אחד לא הכיר אותי, לא העזתי להיות אמיצה וחזקה ובתוך אלפי תירוצים של למה לא להתחיל להתאמן, אחז בי תירוץ אחד – פחד.
למעשה כל כך פחדתי שמישהו מאותם בריונים בבית הספר יגלה שאני עושה ספורט ויעשה ממני הבדיחה של השכבה שהעדפתי לא לקחת כלל בשיח הזה, לשמור על קשרים טובים עם החברים שלי וליצור מערכת הגנה שלמה של אותם תירוצים שפירטתי למעלה.
כשהתגייסתי לצבא זה כאילו פתחתי דף חלק ולבן של ה”לודה” שאני רוצה ותמיד רציתי להיות. זו שלא הולך אחריה המוניטין של ילדת הכאפות של היסודי שיכולה להרשות לעצמה להיות כל מי שהיא רק רוצה ולא צריכה להתחבא תחת המעטה ששומר עליה מאותם בריונים.
התדמית הקשוחה של הגותית הגיקית עם השיער השחור, העיפרון בעיניים והחברים המטאליסטים, התדמית ששמרה עליי מלהיות ילדת כאפות גם בחטיבה והתיכון, לא הגיעה עם טייץ צבעוני, נעלי נייק, חזיית ספורט וקוקו גבוה ובטח לא הגיעה עם האטיטיוד והמוטיבציה שהייתי צריכה כדי להעיז ולהתחיל לעשות ספורט.

צילום – מיכל גרין

ממציאה את עצמי מחדש
ביום הראשון שלי בטירונות, כבר אחרי הבקו”ם וההגעה לבסיס בדרום, חילקו אותנו לפלוגות ובתוך הפלוגות לחדרים. כשנשלחנו לעלות לקומה השנייה של המגורים ראיתי חבורה של בנות שעומדות ליד התיקים שלהן ולא יודעות מה לעשות. הרמתי את תיק הגב הגב שלי, הקיטבג שלי ועוד 2 קיטבגים של בחורות אחרות, כאלה שהיו מידה 0.
במהלך החודשיים הבאים גיליתי על עצמי את כל אותן התכונות שהתחבאו בי במשך שנים. הייתי חזקה, התגברתי על פחדים של שנים כמו להיות עירומה ליד אנשים זרים (במקלחות) ולשמור בלילה לבד ולהכיר אנשים חדשים וכל זה מבלי שהצל של מי שהייתי כילדה רודף אותי. למה זה רלוונטי לסיפור? כי ברגע שיצאתי מהטירונות והקורס וקיבלתי את תקן השירות במשרד אזרחי בחיפה, זכיתי בחופש שאין להרבה חיילים וזה סופי שבוע פנויים תמיד וחצי יום לעצמי.
כמו גם העובדה שכבר לא הייתי בתיכון, הסביבה שלי הייתה מורכבת מאנשים חדשים לחלוטין וזה איפשר לי “להמציא” את עצמי מחדש. הדבר הראשון שעשיתי כשהתחלתי את היומיות שלי היה מנוי לקאנטרי של כרמיאל.

תמיד יש פעם ראשונה
ביוני 07′ כף רגלי דרכה לראשונה בחדר כושר. לבשתי טריינינג אפור מזעזע משנות ה-90′, סביר שהיה של אבא שלי. חולצת יחידה גדולה ממני ב-3 מידות שהוזמנה כך מראש, חזיית ברזלים כי הקונספט של חזיות ספורט עוד לא עלה בדעתי ונעלי הצבא שלי.
הגעתי לחדר כושר ואף אחד לא הכיר אותי שם, מה שבטוח שאף אחד מבריוני התיכון שלי. מדריך רוסי צעיר הראה לי את המכשירים ולימד אותי איך להחליף משקלים, איך להדליק את ההליכון ובאיזה קצב כדי לי להתקדם, הוא שאל על איזה שרירים אני רוצה לעבוד ואני קלולס לחלוטין הסתכלתי עליו בפנים חתומות ואמרתי שאני רוצה להיות רזה.
וכך, יצאתי לשנתיים רצופות בהן התחזקתי, התחטבתי, היה לי אימון קבוע שלא הייתי סוטה ממנו אפילו לא בסט אחד, לימדתי את עצמי לשחות, קניתי נעלי ספורט נוחות ואחרי זה טייצים ואחרי זה אפילו חזיות ספורט וביליתי במכון ההוא בין 3-5 פעמים בשבוע.
בדיעבד, זה לא משנה לי שהתחלתי להתאמן מהסיבות הלא נכונות וסלחתי לעצמי על כל השנאה העצמית שליוותה אותי כל אותה תקופה עד גיל 24 בערך. בראייה לאחור למדתי שספורט זה משהו שכיף לי לעשות, שאני טובה בו, שאני נהנת ממנו ונהנת מהגוף שלי אחרי זה.
היום אני מודה על התעוזה שלי לעשות את הצעד הראשון כי לודה הפחדנית של גיל 19 שכל כך חששה מהקלון החברתי של “אישה שמנה על הליכון” היא היום לודה האמיצה שעושה סקוואטים באיזור של ה”גברים” עם קטל-בל, לבושה חזיית ספורט.