הערך שלי – טור אישי

אני אתחיל מאתמול.
אתמול עשיתי אימון פילאטיס שבמהלכו לא הצלחתי לעשות הרבה פעולות בגלל הכאבים בגב.
נכנסתי עם עצמי לסחרור רגשי עמוק של אשמה ורחמים עצמיים ותוך כדי אימון ההנאה שבדרך כלל אני שואבת מלהזיז ולהניע את עצמי ואת הגוף שלי הפכה לתסכול.
בזמן הרגיעה, שכבתי שם על המזרן בחדר חשוך והתפרץ ממני בכי, שקט, כואב.
כאב לי כל הגוף וכאבה לי הנפש.
כאבתי את מי שאני והתהליך שעברתי ואני מעבירה את עצמי.
כאב לי שאני לא מצליחה לסלוח לעצמי גם כשכואב לי פיזית, בעצמות, במפרקים, בכל הגוף.

היום התעוררתי נקייה והחלטתי להשאיר את אתמול מאחור. הלכתי לראשונה למרפאה לרפואה משלימה בתקווה למצוא שם את העזרה לבעיות הגב ואולי גם הנשמה, היה מעולה ואת הטיפול אני מתחילה כבר בשבוע הבא, אז תודה לכל הממליצים כאן שעזרו לי עם הכוונה בפוסט הקודם. זה הולך לעלות לי הרבה כסף, אבל אני אשקיע בזה את מה שיש לי כדי שאוכל לחיות יותר שנים עם הגוף הזה שיש לי.
ואני חוזרת לערך שלי.
היום אחת החברות האהובות הייתה אצלי ודיברנו המון, בעיקר על המקום והדרך שבה אנחנו לומדות להחלים מהפרעות האכילה והכאבים שהנשמה שלנו עוברת כבר כל כך הרבה שנים, יותר מדיי שנים.
כל אחת בשלה, בחוויה שלה, בתהליך שלה – אבל אנחנו יחד לומדות איך להעריך, את עצמנו.
כבר כמה שנים שאני שלמדתי כמה ערך ומשמעות יש לי ואני מכריחה את עצמי ללמוד את זה מחדש כל יום.
אל תטעו, יש המון מכשולים בדרך לקבלה העצמית הזאת וזה לא קל אף פעם.
כל יום הוא יום שאני מתעוררת ומדברת עם עצמי על התהליכים האלה.
בין אם זו ההתנהלות הגשמית שלי ומערכת היחסים עם תזונה ובין אם זו ההתנהלות הרוחנים וההתבוננות פנימה אל תוך מי שאני ואיזה ערך אני מביאה לעולם.
ובתוך כל זה אני לומדת מחדש כמה ערך יש לי וכמה משמעות יש לקיום שלי.
זו משמעות שלא צריכה אישור מאף אחד.
זה ערך שאני לא צריכה שאף אחד בסביבה ייתן לי.
אני כאן, אני קיימת, אני נוכחת ואני בוחרת בחיים כל יום מחדש. אני בוחרת בעצמי כל יום מחדש על פני רעשי הרקע של אנשים שלא יודעים מי אני, התהליך שעברתי, החוויות שהתמודדתי איתן והדרכים שבהן הרמתי את עצמי כל פעם מחדש, חייכתי לעולם ואמרתי שאני חשובה.
אני בטוחה שגם לכן ולכם יש התמודדויות יום יום. איש אינו חף מזה.
ובכל פעם שאני חווה רגרסיה אני חושבת על מי שאני רוצה להיות ועל היצירה שאני רוצה לקיים בזמן הקצוב שלי על הכדור הזה. אני רוצה המון מהחיים האלה וכבר מיציתי בערך שליש מהם, לא נשאר הרבה זמן.
ובשביל להגיע לשם אני חייבת להמשיך להאמין בערך שלי, בחשיבות שלי, בטוב שאני מנסה ומעניקה לסובבים אותי, במעשים שלי, בידע שלי והיכולות שלי.
אף אחד לא יאמין בכם ובכן אם לא תבחרו כל יום להאמין גם כן, אף אחד לא חייב לנו את זה ואנחנו לא צריכים וצריכות את האישורים החברתיים האלה. זה יבוא לבד. כשנאמין.
ובתמונה? הגב שלי.
הוא כואב ועייף אבל הוא שלי והוא נותן לי המון. יציבות, כוח, עוצמה.
הוא חלק ממני – כמו הידיים והרגליים ומערכת העיכול והראש והבטן והכל בעצם. הוא מרכיב אותי יחד עם כל הגורמים האחרים וזה מה שיש לי לעבוד איתו.
אני מנסה ואני ממקסמת את עצמי כל יום – ויותר מזה, אני לא חייבת להוכיח את זה לאף אחד מלבד עצמי, וגם אתם לא.
תעבדו קשה עם עצמכם על עצמכם, על הגוף שלכם, על הנפש שלכם, על המחשבה שלכם, על הנשמה. ותוכיחו לעצמכם שיש לכם ערך, כל השאר? יכולים לחפש ערך במקום אחר.