על תהליכים ומהמורות בדרך

התחלתי טיפול, אחרי 29 שנים שבהן אני נאבקת להגיד שאני לגמרי בסדר, שאני שמה את עצמי בצד כדי להתעסק ב”עיקר”, שאני בורחת לחופשה בחו”ל כאילו זה מה שיסדר לי את הראש, שאני מודעת להתמודדויות שלי ולכך שאני כנראה צריכה עזרה, החלטתי להפסיק להאבק.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שדיברתי עם מישהו מתוך מקום נקי וללא פחד משיפוטיות, שלא סיננתי, שחשפתי את הפרטים הקשים והכואבים יותר והחוויות שעליהן אני לא מדברת לעולם, עם אף אחד.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שידעתי ב-100% שהמידע הזה לא ינוצל כנגדי, שהאדם מולי לא חושב שאני מתבכיינת, חלשה, עלובה, שרוטה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא נשפטת על מי שאני ומה שעברתי.
כיוון שרוב האנשים שאני מכירה עברו ועוברים טיפול מכל מני סוגים, אני משערת שזה לא נתפס כביג דיל, בטח לא בתרבות המערבית שלנו בה המודעות גוברת מיום ליום לחשיבות של טיפול בנפש.
אבל אני תמיד אמרתי לעצמי שאני אהיה בסדר.
תמיד אמרתי לעצמי שאנשים אחרים עברו דברים קשים הרבה יותר ולכן התהליכים שאני עברתי לא מהותיים מספיק ושאני לא צריכה להתעכב עליהם. בעוד ששיקרתי לחברים שלי ש”כן כן, עוד מעט אלך לטיפול, רק כשהמצב קצת יירגע ויהיה לי זמן וכסף”, בפועל הוצאתי מאות שקלים על שופינג וחוויות בריחה למדינות אחרות.
בכל תהליך קשה וחוויה מטלטלת שעברה עליי אמרתי לעצמי שאין צורך להתעמק, שהדרך הנכונה זה לקום, להבריש את הכתפיים, לשכוח מהחוויה או לשים אותה במעמקי התת מודע איפה שאין בה צורך ופשוט להמשיך הלאה, קדימה, נקסט, אל הדבר הבא, אל החוויה הבאה, אל ההתמודדות החדשה.
ואז… יום אחד נגמר לי האוויר לנשימה והמקום בתת מודע וזו בדיוק הנקודה שבה נזכרתי ששכחתי את עצמי.
הייתי כל כך עסוקה במרדף לעבר בניית תדמית ומוניטין, בניית פרסונה ומסגרת יפה כזאת שתציג אותי, ששכחתי לעצור ולהתמודד, לחשוב, להזכר במה באמת חשוב, במי באמת חשוב ומה המטרה הגדולה של כל זה.

ומה המטרה הגדולה של כל זה?
התהליך השני שעבר עליי השבוע קרה בעקיפין.
מישהי ביקשה שאענה עבורה על שאלון לעבודת סמינריון על פעילות דימוי גוף חיובי ובמקביל חברה טובה ביקשה לראיין אותי לעבודה בלימודים על בניית מיתוג אישי. באופן מפתיע השאלות היו דומות למדיי והתמקדו במניעים ובמטרה שלי בפעילות המדיה החברתית ובקיצור, למה אני עושה את מה שאני עושה?
אז ישבתי ועניתי על השאלות, גם בשאלון וגם עם החברה ועברתי עם עצמי מן תהליך של חזרה למקורות. תהליך בו נזכרתי והזכרתי לעצמי מה הייתה הסיבה שבגללה התחלתי את כל זה.
למה התחלתי לכתוב על דימוי גוף? מתי הבנתי שזה מטרחן אנשים אבל המשכתי הלאה? איך התמודדתי עם התגובות השליליות? איך התמודדתי עם אנשים אחרים שבחרו לא להתחבר לתכנים שלי? איך התמודדתי עם סו קולד “קנאים” או פשוט אנשים שקשה להם כשלאחרים טוב ולהם לא? איך התמודדתי עם החשיפה? מתי בפעם הראשונה העזתי להסכים עם העובדה שאני דמות ציבורית עם אימרה וחשיבות? והכי חשוב, איך התמודדתי ועדיין מתמודדת עם אנשים שפשוט מתייחסים אליי בגישת “למה מי את בכלל?” וכאלה שמבטלים את החשיבות שלי, בדיגיטל ובחיים האמיתיים?
ישבתי עם עצמי ועניתי על כל השאלות האלה בדיוק המירבי שיכלתי וכשנשאלתי את השאלה הכי חשובה “איך המשכת הלאה גם כשביקרו אותך וגם כשחיפשו להוריד אותך?” נזכרתי שהסיבה המדויקת בגללה הפסקתי לפחד היא כי המטרה קידשה את האמצעים.
כל נקודה בה מישהו ביקר וקטל אותי, זלזל בי, הוריד אותי ומערכי או שפט אותי בפומבי, עשיתי את הבחירה להפנות את הגב, לשים רטיות על העיניים ולהמשיך הלאה כי על כל תגובה שלילית, היו אינספור תגובות חיוביות מנשים, גברים ונערות שהודו לי, שרצו לדעת עוד, שאהבו את התוכן שלי והרגישו את החיבור אליי דרכו. וכל התגובות הרעות בעולם לא יכלו לקחת ממני את ההודייה של נערה אחת בלבד. ולכן, השבוע הזכרתי לעצמי למה התחלתי לכתוב, למה אני אוהבת לכתוב ולמה חשוב לי לא להפסיק גם כשאחרים רואים אותי כמזויפת.
“זה בסדר” אמרתי “אני לא יכולה לשכנע את כולם לאהוב אותי אבל אני יכולה לנסות לשכנע אותם שיאהבו את עצמם“.