גיל 30 הביא איתו לא מעט התחדשויות וגילויים עבורי. אני חושבת שבחצי העשור האחרון עברתי יותר שינויי מגיל ההתבגרות מבחינת תודעה, בגרות ואורח חיים. המאמר הזה הוא מעין אסופה של כל מני מחשבות שעולות לי סתם ככה במהלך היום ומלוות אותי וגורמות לי לעכל דברים קצת אחרת.

הנה 15 מתוך 30 מחשבות על גיל 30 ובכלל

1. את לא חייבת שום דבר לאף אחד – באמת.

מצאתי את עצמי יותר מדיי פעמים בחיים מתעסקת במחשבות על המחויבויות שלי לאנשים אחרים וההבנה של המציאות שהדבר היחיד שמבחינתי אני חייבת זה להיות אדיבה לסביבה שלי וגם זו בחירה ולא מחויבות. אני לא חייבת הסברים לאף אחד על הבחירות שלי בחיים, אני לא חייבת לתרץ את הנסיבות של החיים שלי, אני לא חייבת תמיד להבהיר לסביבה שלי למה אני חיה כפי שאני חיה.

2. הגוף עובר המון שינויים – זה בסדר.

יש נקודה מאוד ברורה בה הבנתי שהגוף שלי משתנה. חילוף החומרים לא מה שהוא היה, אני יותר עייפה, יותר זקוקה לשינה ומנוחה. העצמות והמפרקים כבר מתחילים להרגיש שהם כאן על הכוכב שלושה עשורים, תומכים בכל שאר האיברים. 

אני מתאמנת פחות באינטנסיביות ושומרת על עצמי גם בספורט.

 ב-5 השנים האחרונות למדתי המון שיעורים על פציעות ספורט ועל הצורך להוכיח לעצמי שאני הכי חזקה. אני לא הכי חזקה ואני גם לא חזקה כמו שהייתי בגיל 20. מתחתי גידים, עיקמתי קרסוליים, סבלתי משברי מאמץ והיום אני מתמודדת עם האתגר הכי קשה של בלטים בגב וכאבים אמיתיים וכרוניים, לא משהו שזכור לי מגיל 20 וברור לי שככל שאני מתקדמת בגיל, אני גם צריכה יותר להבחין בשינויים של הגוף ואיך לתמוך בהם.

3. המוח עובר המון שינויים – גם זה בסדר.

אני מאמינה שזה נוגע גם לאינטנסיביות של החיים עצמם שאני מנהלת אבל בעבר היו לי כוחות מנטליים שהיום יש לי קצת פחות מהם. אני זוכרת תקופות שבהן למדתי לתואר, עבדתי ב-2 עבודות והיה לי כוח לחשוב על כתיבה מהצד, לקרוא ספרים ומאמרים, להקשיב להרצאות בטד ולדבר עם אנשים על עניינים ברומו של עולם.

היום האנרגיות המנטליות שלי הן משהו שאני משמרת בדיוק כמו האנרגיות הפיזיות שלי. אני דואגת כל יום לא להעמיס על המוח שלי יותר מדיי וזה ממש מצריך ממני עבודה אישית של להניח למחשבות מסוימות הצידה עד שאתפנה אליהן אחרת אהיה מוצפת.

4. עומס מנטלי ופיזי פוגע ישירות בבריאות.

זה לא חמוד. כשהייתי צעירה חשבתי שיש בזה משהו מגניב ואפילו מעורר הערצה. להיות דמות כזו שמתרוצצת לה יום ולילה, ישנה 6 שעות ביום ולא מפסיקה להיות פעילה. זה לא עובד לטווח הרחוק ויש לזה השלכות בריאותיות ישירות. בשנים הקשות בחיים בהן נתתי ללחצי עבודה וחיים לשבור את הרוח שלי, גם הגוף שלי נשבר ועבר קשיים. 

כשהמוח נמצא במתח תמידי – הגוף סובל ומפתח מנגנוני הגנה, המערכת החיסונית נחלשת ואת עלולה למצוא את עצמך פגיעה יותר לכל מני כולרות ווירוסים ויותר מזה, ליפול לתחלואות כרוניות שישנו את אורח החיים שלך לגמרי.

5. עומס מנטלי ופיזי פוגע בנפש.

אני חושבת שזה קצת אובייס אבל לפעמים אנחנו לא רואות את עצמנו ואת המצבים הבלתי אפשריים בהן אנחנו שמות את הנפש שלנו. זה בסדר להתפרק לפעמים, כמובן. אבל חשוב לשים לב שתקופות לחוצות לא מפילות אותנו לחרדות ותהומות של עצב ודכאון כי המדרון הזה ממש חלקלק. למדתי בשנים האחרונות לשחרר מכל כך הרבה מתחים נפשיים ולהוריד מעצמי המון שכבות של ציפיות כי אי אפשר לחיות חיים בלחץ תמידי ומרדף אחרי משהו, הנפש פשוט לא מאפשרת את זה.

6. לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. אני חושבת שלא צריך הסבר כאן

7. זה בסדר להחליף תחומי עניין – 

אף אחד לא אמר שאם אנחנו מוצאות משהו מעניין בתקופה אחת בחיים שלנו, אנחנו מוכרחות להתעניין בו גם בהמשך החיים. זה אפילו יכול להיות קשור לנתיבי קריירה ולא רק תחביבים. לגיטימי לגמרי שנתיב קריירה מסוים מגיע למצוי ונתיב קריירה חדש מביא איתו סיפוק מיוחד שלא ידענו שיבוא. 

נראה לי קצת משונה לצפות מבן אנוש בעל תוחלת חיים של 90 שנים בממוצע לרצות לעשות אותו דבר ולעסוק באותו מקצוע כל חייו. אם למישהו זה מתאים, בכיף. אבל אם זה לא מתאים לך ואת רוצה לשנות את העיסוק שלך והתחביבים שלך, הדינמיות הזו היא החירות המלאה שלך.

8. את הכי יפה כשנוח לך –

וגם הכי נינוחה ומרוכזת. לפחות אצלי זה ככה. הפכתי את המיקוד במלתחה שלי לחלוטין. בעבר הלבוש שלי התמקד בעיקר באופן שזה גרם לי לחשוב שאני נראית. המלתחה שלי הייתה סקסית, צמודה יותר, קצרה יותר, מהודקת יותר.

אהבתי חזיות פוש-אפ שמרימות את החזה למעלה. תחתונים שמהדקים את הבטן פנימה. נעלי עקב שמאריכות את הרגליים. חייתי דמות כלשהי ולתקופה אולי הייתי הדמות הזו אבל היום הכל מבחינתי סובב סביב נוחות. 

על חזיות ויתרתי לחלוטין, ביני בין ברזלים על הצלעות אין שום מערכת יחסים.

כל התחתונים הקטנים, צמודים מדיי וכן, גם החוטיני, נאספו לשקית יפה ונדחקו לשולי הארון לחזון אחרית הימים והנעליים הפכו לכאלה בהן אפשר באמת ללכת המון כל יום. 

9. אף ג’ינס לא מחכה לי – 

השינוי הזה כנראה היה הכי משמעותי מבחינתי אבל מלבד שינוי המלתחה לכיוון של נוחות, גם תרמתי ומכרתי את כל הפריטים בארון שלא במידה שלי יותר. גם אם הם ‘עולים’ עליי ואני רק צריכה ‘לצמצם קצת’ את הבטן התחתונה. 

אין לי יותר אף פריט בארון שמחכה לי וליום שבו משהו אחר יקרה לגוף שלי שלא קורה עכשיו. אם אני ארזה, אמכור את הבגדים הנוכחיים ואתחדש בפריטים חדשים.

אם אני אשמין, אקנה מידה גדולה יותר ואחפש למי לתרום את מה שיש היום.

אבל אף בגד לא מסתכל עליי מהקולב וגורם לי להרגיש שאני צריכה לשנות את עצמי עבורו. 

10. אופנה זה רק בד –

הייתי כל כך מלחיצה את עצמי כשמשהו פתאום לא עולה עליי או לחילופין, חוגגת איזה ניצחון הזוי כשפתאום מצאתי פריט במידה 42 ולא 44 בחנות. זה רק בדים. זה רק פיסות בד שמטרתן לכסות ולקשט את הגוף שלנו. בידי ההחלטה לחשוב על זה באופן הפשטני יותר ולא להעניק חשיבות יתרה לדברים שאינם קריטיים כמו המספר שרשום על המכנסיים שלי.

11. יש סטנדרט כפול באופנה – 

גברים ונשים חיים בעולם די שונה מכל מני זוויות. גם באופנה ובנראות חיצונית ההתמודויות קצת אחרות וזה מאוד קל לקחת דברים בפרופורציות כשמבינים את זה.

למשל, במשרד מאוד ראוי ונורמטיבי לראות מפתחים ומנהלים מסתובבים עם נעלי ספורט וטישרטס אך אם בחורה תלבש בגדים ספורטיביים כאלה היא תתפס כפחות מקצועית. גם אם אף אחד לא יכיר בזה או יודה בזה או יבחין בזה בצורה מהותית, זה שם.

בעוד שעבור גברים השקעה בנראות כוללת הגיינה בסיסית ובגדים נקיים, עלינו קיים סטנדרט קצת אחר של איפור ושיער, השקעה בהגיינה לא כוללת רק מקלחת אלא הסרת שיער וטיפול בציפורניים, צביעת שיער וביקור במספרה שעולה פי כמה וכמה ממה שגברים משלמים ובכללי הרבה דברים שעלולים לגבות מאיתנו זמן ולהיות יקרים.

אני לא אומרת שאני לא לוקחת חלק בסטנדרט הזה בעצמי אבל אני רוצה להיות מודעת לפחות באופן אישי למידת הקונפורמיות שבה אני בוחרת.

האם אני מתאפרת בבוקר לעבודה כי אני חוששת שהסביבה תחשוב שאישה לא מאופרת היא מרושלת, נראית חולה ועייפה, שלא אכפת לה מעצמה? או שאני מתאפרת כי אני באמת ובתמים מחבבת את המראה שלי עם איפור אבל לא שמה עליו ערך נוסף אחר?

12. זה רק איפור – 

משהו ששיניתי אחרי גיל 30 זה הצורך להתאפר כל הזמן. בהתחלה הפסקתי להתאפר כשאנשים מבקרים אותי בבית. זה היה הצעד הכי קשה אבל יעיל. אחרי שהתרגלתי לכך שאנשים רואים אותי לא מאופרת והעולם לא הסתיים, הפסקתי להתאפר לכל מני מפגשים חברתיים בסופי שבוע בהם גם יצאתי מהבית. הפסקתי להתאפר לסידורים כמו קופת חולים או בנק או קניות. ואז לאט לאט, הפסקתי להתאפר לעבודה.

לא כל יום אבל מדיי פעם מצאתי את עצמי מגיעה לעבודה ללא איפור בכלל והעולם לא נדם. זה התחיל מכך שב-2016 היה יום אחד בו לא התאפרתי לעבודה ואני זוכרת שהלכתי כל היום במשרד מודעת לעצמי כאילו יש לי מטרה על הפנים וב-2019 רוב השנה לא התאפרתי למשרד בכלל. 

הסיבה לכל זה היא לא כי אני שונאת איפור אלא כי לא רציתי להרגיש משועבדת אליו ולא רציתי להרגיש יותר כאילו יש לי ערך רק כי מרחתי צבע על הפנים. ניטרלתי את המקום הזה של מחויבות למשהו והיום כשאני כן בוחרת לקום בבוקר ולהתאפר, אני עושה את זה בשמחה ובכיף מתוך בחירה ולא כי אני חושבת שאני טובה יותר או שווה יותר איתו.

13. מדיה חברתית מוערכת יתר על המידה – 

אני חושבת שזה חוזר לסעיף של לא לקחת את עצמי יותר מדיי ברצינות. אמנם חלק מהמקצוע שלי זה ניהול מדיה חברתית ועשיתי את זה עבור החברות בהן אני עובדת אבל אני מרגישה שהיום אנשים מייחסים יותר מדיי חשיבות וערך לפייסבוק ולאינסטגרם שלהם ושל האנשים שהם עוקבים אחריהם. 

החיים של אף אחד לא נראים כמו שהם מוצגים במדיה החברתית וגם אף אחד לא חייב להראות לכם את המציאות וכל אחד בוחר ומותר לו להראות מה שבא לו.

אז גם הציפיה מאנשים להראות את ה’אני האמיתי’ שלהם מוערכת יתר על המידה וגם הציפיה שאנשים מראים את המציאות שלהם מוערכת יתר על המידה.

זו בסך הכל השתקפות של חלק מאוד מיקרוסקופי מהסקופ הגדול של אנשים וככל שמיהרתי להבין זאת, כך יותר שחררתי מהערך שאני שמתי למדיה הזאת.

14. מדיה חברתית גם זוכרת –

כל מה שעולה לענן נשאר בענן. הכל. כל תמונה ששמתם באינסטגרם, כל סטטוס מטופש שכתבתם כשהייתם בני 17, כל דיון עקר בפייסבוק על הערכים שלכם. הכל נשמר שם. הדיעות שלכם ישתנו, אתם תשתנו כבני אדם, אבל הדברים שאמרתם ישארו שם.

כל מה שכתבתם או תכתבו בקבוצות סגורות נתון לצפייה של עיניים שאין לכם מושג. כל דבר שאתם משתפים בכתב אפילו בוואצאפ או בהודעות פרטיות יכול להיות מצולם, מתועד ולרדוף אתכם יום אחד. עשיתי הרבה החלטות גרועות בחיים שלי וחלק מהן היו לדבר על נושאים אישיים מדיי במקומות פומביים מדיי ולא לעשות את החשיבה קדימה. 

חשוב לדעת כדי להבין שבאינטרנט, מלבד אנשים שאנחנו אוהבים וסומכים עליכם, יש הרבה אנשים אחרים שלא בהכרח ירצו בטובכם.

15. חברויות אמיתיות זה מה שבאמת חשוב – 

במרוצת השנים למדתי לסנן מערכות יחסים. סקיל שלא היה לי בגיל 20 אז מצאתי את עצמי בחברויות עם אנשים שלא תמיד רוצים בטובתי. 

אז זה סוג של סעיף כפול. החברים האמיתיים שלכם יראו את פניהם בעת צרה. הם אלה שלא יצרו איתכם קשר רק כשהם צריכים משהו אלא באמת ירצו להפגש ולנהל איתכם מערכת יחסים ארוכת טווח ממקום אמיתי. 

החברים האחרים הם אלה שידברו איתכם רק כשהם זקוקים למשהו, יצפו מכם להכיל אתכם בצורה מלאה ותמידית וכשלא תוכלו לעשות זאת, הם יחתכו את הקשר במקרה הטוב או יתהפכו עליכם במקרה הרע. 

לא יודעת אם זו תובנה של גיל 30 או תובנה כללית אבל הנה זה – בגיל 30 אני שמחה להודות שאין לי חברויות רעילות עם אנשים רעילים. שאני זהירה פי כמה וכמה מאנשים חדשים ואני שומרת על עצמי משמעותית יותר. שאני קלה יותר על ניתוק קשרים ואני לא חייבת לשמור על קשר עם אנשים לא טובים אלי ושהחברים הטובים שלי כאן כדי להשאר כי השקעתי ואני משקיעה במערכות היחסים שלי. 

במאמר השני של סדרת המאמרים הזאת, אספר על 15 דברים שלמדתי בגיל 30 על קריירה, עצמאות כלכלית, התפתחות אישית ואיך אני מאזנת את חיי העבודה והפנאי שלי.

תודה שקראתם וקראתן ואני מקווה שתרשמו לניוזלטר לקבלת הסיכום החודשי של כל הפעילות המנצנצת שמתרחשת כאן באתר.

3> לודה