שלושים מחשבות על גיל 30 – חלק 2

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על התהליכים שעברתי עד שהגעתי לגילי המופלג, 31.

כן, ריטה צדקה. “לא כל כך יפה ולא בת 16 אבל יודעת משהו על העולם הזה”, זה בהחלט ציטוט שמדבר אלי יותר ויותר ככל שאני נטמעת בתוך שנות ה-30 המוקדמות.

ואני חושבת שהסיפורים בחלק השני ברשימה של 30 דברים שלמדתי על גיל 30 יבהירו כמה הכל בא בפתאומיות וזה כאילו האדם שאת מתחלק לשניים.

מצד אחד, עברת לא מעט ואת כבר יודעת להסתכל על תהליכים בחיים בצורה אחרת, בוגרת יותר, רגועה יותר ורציונאלית יותר.

מצד שני, את בעיקר בהלם מהעובדה שאת בת 31 ואיכשהו אף אחד לא אמר לך את כל הדברים שחשבת שצריך לדעת כשהופכים להיות אנשים מבוגרים (גדולים, אני קוראת להם).

הנה עוד 15 מחשבות על גיל 30 שאף אחד כנראה לא יספר לכם:

1. אנשים גדולים לא מקבלים מדריך לחיים – 

כן, אני יודעת. גם אני הייתי בהלם! אנשים מבוגרים לא יודעת תמיד מה לעשות בדיוק כמו שצעירים לא יודעים. הם פשוט עושים דברים ומקווים שזו ההחלטה הנכונה או לפעמים אפילו לא חושבים עליה יותר מדיי. זה לא רק אני, אני רואה את זה סביבי בכל מקום. 

החיים זה פשוט משהו שאנחנו לומדים, AS WE GO, וממש מקווים שאנחנו לא נדפוק יותר מדיי ממה שיש ושנעשה החלטות שעושות טוב עבורנו.

2. להשכלה כמעט אין ערך אמיתי –

רגע, אל תסקלו אותי. השכלה זה מדהים! אם הייתי יכולה להיות באקדמיה לנצח כנראה הייתי נשארת אבל זה פשוט חסר יציבות כלכלית והתשואה על קריירה אקדמאית נמוכה מדיי. 

אבל כמעט שום דבר ממה שלומדים בבית הספר או באקדמיה לא מכין אנשים לחיים האמיתיים ולהתמודדות עם מצוקות וקשיים בעלי ערכים עצומים. 

השיט הזה נלמד בדרך הקשה. 

למשל, מתישהו מערכת החינוך דאגה לספק לנו שיעור בסיסי של החייאה ופינוי פצועים אבל לא למדנו איך מזהים אם אחד החברים שלנו סובל מדיכאון או אפילו איך לזהות תסמינים של התקף לב או שבץ. או חשוב יותר – אם אנחנו מתמודדים עם אחד מהדברים האלה.

3. עבודה קשה לא בהכרח מניבה תשואה – 

כשהיינו קטנים כדי ללמד אותנו על הערך של כסף ועבודה קשה, סיפרו לנו שאם נעבוד קשה ויהיו לנו ציונים טובים, נצליח למצוא עבודה טובה ואז יהיו לנו חיים רווחיים.

בדרך, אף אחד לא לימד אותנו מה קורה כשמדינה נמצאת בגרעון או כשכלכלה קורסת, או מה תעשה עם כל התארים שלך כשתצא לשוק העבודה וידרשו ממך שנות ניסיון תעסוקתי או איזה תחום מקצועי תחרותי כל כך שכמעט אי אפשר להשיג התמחות. 

4. ובואו נדבר עוד קצת על השכלה –

בשום שלב אף אחד לא ילמד אתכם על חיסכון פנסיוני, על קרן השתלמות, על השקעות פיננסיות, על הלוואות וריביות, על משכנתא וההשלכות שלה. בגדול, כל מה שנוגע להתנהלות עם כסף, נשאר לחלוטין באפלה עד שהאחריות הזאת דופקת בדלת האחורית וצריך לעשות החלטות אמיתיות.

5. חשוב ללמוד את ההבדל בין עבודה קשה לעבודה חכמה –

טוב אולי תחשבו שאני מתחכמת עם זה כי אמרתי קודם שעבודה קשה לא מניבה תשואה אבל אני רוצה לחזור בין ולחדד, היא לא מניבה תשואה ‘בהכרח’.

למעסיקים לא אכפת שאתם עובדים קשה, הם צריכים לדעת שאתם עובדים חכם וגם עבור עצמכם עבודה חכמה תשפר את האפשרויות לקידום ושיפור תנאים.

מה זה לעבוד חכם? להסכים לפרויקט שהוא לא בתחום האחריות שלכם אבל רק אם הניהול שלו יגדיל את רפרטואר היכולות שלכם. 

6. כדאי לדעת איך לעזוב מקום עבודה –

קודם כל ולפני הכל, תמיד תהיו אדיבים וטובים לסביבה שלכם, במיוחד במקום העבודה בו אתם מבלים 9 שעות במינימום ביום. אחרי שדאגתם להשאיר רושם חיובי על הקולגות שלכם (גם אם הייתם שם חודש וגם אם עשור), דאגו לכך שהמעסיקים שלכם ידעו כמה ערך הבאתם עד היום האחרון. 

בדור שלנו, אנחנו מחליפים משרות בין 3-5 פעמים בעשור. הקשרים החיוביים האלה עם המעסיקים הקודמים שלכם יכולים להיות ההבדל המשמעותי ביותר בין להתקבל לתפקיד חדש ונחשב לבין ליפול בין הכיסאות כי אין לכם ממליצים טובים.

7. אחרי גיל 30 לומדים לדרוש את מה שבאמת מגיע לנו – 

עד גיל 30 ניסיתי להחזיק את הראש מעל המים, הסכמתי לכל משרה שתקבל אותי בתחום שלי מתוך חוסר ביטחון ופחד להשאר ללא פרנסה. פחד שהתממש כשבאחת הפעמים התממש כשעבדתי במשרד שיווק שהלין שכר. אני מאמינה שאלו סיטואציות שאנשים עם גב כלכלי פחות התמודדו איתם אבל לבקש 100 ₪ מחברים כדי לקנות מצרכים בגיל 27, זה לא היה משהו שתכננתי. 

ולמה נכנסתי לסיטואציה הזאת מלכתחילה? כי לא ידעתי לדרוש מה שמגיע לי. במקרה הזה, הדבר הפשוט הזה שמספק הגנה משפטית במקרים בהם המעסיק מחליט לא לשלם לך – חוזה העסקה. כן, הייתי כל כך זקוקה לעבודה שהסכמתי להתחיל לעבוד מבלי לראות חוזה העסקה ושבועות הפכו לחודשים ואני הפכתי לעובדת ללא שכר. 

8. לומדים גם לעזוב מקום עבודה –

גיל 30 הייתה הפעם הראשונה שבחרתי לעזוב מקום עבודה טוב ויציב למען גדילה והתפתחות כי הגיע לי יותר ואני חושבת שזה משהו שהדור הקודם שלנו פשוט לא ידע בעצמו ולא למדנו את הכישור הזה.

אני מאמינה שאם אני נמצאת שנתיים בתפקיד מסוים והוא לא מתקדם לשום כיוון מבחינת קידום או הגדלת טווח סמכויות, אני צריכה לחפש את המקום הבא.

אי אפשר להתפתח ולהתקדם בקריירה על ידי מנוחה על זרי דפנה. 

“רגע, לא כולם מעוניינים בתפקידים ניהוליים או בכירים” – האמת? קשה לי להאמין. קשה לי להאמין שמישהו שבאמת מאמין בעצמו ועוסק בתחום המקצועי לבחירתו רוצה לעשות אותו דבר 30 שנה עד הפנסיה ובטח שלא לקבל אותו שכר.

וזהו, זה כזה פשוט. כדי להתקדם בקריירה צריכים להיות שני אפיקים הכרחיים. התקדמות בתחומי אחריות והתקדמות ברמת השכר והתנאים. 

9. לא צריך לעבוד כל כך קשה – 

רגע, אחרי שאמרתי כל כך הרבה על התפתחות בקריירה והמנעות מסטגנציה? 

כן. עבודה קשה זה מבורך אבל איזון חיי תעסוקה וחיים פרטיים זה המתכון העיקרי לאושר אמיתי בחיים. לא סתם החברים בדנמרק ופינלנד כל כך נחשבים הכי מאושרים בעולם, זה פשוט כי הם חיים במדינה שמספקת להם תנאים לחיים מאוזנים.

אז כן, תעבדו קשה אבל תמצאו זמן לחברים שלכם, למשפחה שלכם, לתחביבים שלכם ולעצמכם בכללי.

10. כסף הוא מה שאנחנו בוחרים לעשות איתו אבל הוא לא מגדיר אותנו – 

באיזשהו שלב בחיים הבוגרים שלי הבנתי שכסף הוא בסך הכל אמצעי והוא לא המטרה. אם בתחילת שנות ה-20 שלי עבדתי כמה שיותר כדי להרוויח כמה שיותר ואז בזבזתי כמה שיותר כדי להראות לעולם שהרווחתי הרבה וחשבתי שאני שווה משהו בזכות זה. בשנים האחרונות למדתי שהערכים האלה מדומיינים (בערך כמו הכל בחיים). 

אין לכסף ערך מלבד הערך שנשים עליו וגם לא לדברים היוקרתיים שהכסף הזה קונה. 

מתישהו אחרי גיל 30 הפסקתי לקנא ואני חושבת שזה אחד הסממנים הגדולים ביותר של בגרות שהגיעו בהפתעה. 

לא אכפת לי למי יש חגורה של גוצ’י ומי אכלה במסעדת שף, לא מעניין אותי אם שכרת וילה בפריז או ישנת באיירבנב, ואני לא חושבת שהדרך שבה אנשים מבזבזים כסף הופכת אותם לאנשים טובים יותר או פחות.

11. בניית הקן החלה –

אני מניחה שהרבה מכן הגיעו לשם לפני אבל רק בגיל 30 התחלתי לבנות את הקן שלי. לא עוד דירת שותפים או מתחמי מגורים הזויים. לראשונה עברתי לדירה שלי, שבה אני יכולה להחליט על הנראות והעיצוב של כל חדר, יכולה להחליט מתי בא לי לנקות ומה בא לי לבשל, יכולה להשאיר את הכביסה על המתלה כמה זמן שבא לי או לא לעשות בכלל כביסה חודש. והעצמאות הזאת כל כך מבורכת. 

12. זוגיות של באמת – 

זה לא שלא היו לי קשרים רציניים לפני אבל משהו בזוגיות הזאת שבונים אחרי גיל 30 הופך אותה להרבה יותר משמעותית. פתאום זה לא סתם ‘האם בא לי להיות עם הבן אדם הזה כרגע’ וזה הופך להיות הרבה יותר משמעותי עם שאלות כמו ‘האם איתו אני אבנה בית ואקים משפחה?’. 

13. זמן הבטלה ההכרחי – 

אני מרגישה שלא הערכתי מספיק את זמן הבטלה שלי בעבר. אולי כי היה לי יותר ממנו או כי הרגשתי שכל החיים לפניי. היום להעביר שבת בחוסר מעש מרגיש כמו פאקינג גן עדן פשוט כי השגרה כל כך עמוסה בעשייה ואחריות. 

14. ספיקינג אוף זמן בטלה, חיי הלילה כבר לא מה שהיו פעם – 

אתחיל בכך שאני אדם סוציאלי מאוד וחברתם של אנשים עושה לי טוב. אבל חיי לילה? אני לא יודעת להגיד מתי בדיוק זה קרה אבל אני באמת חושבת שזה לקראת סוף שנות ה-20 שיציאות למועדונים וערבים רוויי אלכוהול בברים חשוכים הפסיקו לעניין אותי.

זה לא שאני לא נהנת לרקוד באותה מידה או לשתות (God knows), אבל להיות מחוץ לבית אחרי 2 בלילה הפך להיות בלתי נתפס.

רגע, רגע, אני לא יבשה עד כדי כך ואני עדיין נהנת מבילויים משותפים עם חברות בכל מני מועדונים מוזרים (עד 2 גג, כן? מי רוצה להיות בחוץ אחרי 2?). אבל לרוב מספיקה לי יציאה אחת כזאת בשביל חודשיים-שלושה של ימי שישי שקטים בבית מול הנטפליקס עם בקבוק מרטיני. 

15. גיל 30 הוא לא מה שחשבתי אבל הוא כל מה שחשבתי –

אסכם בזה שלא ידעתי למה לצפות לקראת גיל 30 והנה אני עמוק לתוך העשור הזה ואני רק עכשיו מתחילה לפענח אותו. אני כן יכולה להודות בכך שהחיים פשוט הפכו לטובים יותר, יציבים יותר, אמיתיים יותר. שעשור שנות ה-20 הוא סוג של בין לבין.

את לא בדיוק טינאייג’רית אבל את לא בדיוק אדם מבוגר עם אחריות אמיתית שמבינה השלכות. בשנות ה-20 שחררתי הרבה יותר ועשיתי המון טעויות אבל גם לא חשבתי על תהליכים לעומק ומכאן גם נהנתי מכל מני דברים שלא חשבתי שאהנה. 

בשנות ה-20 שלי גרתי בניו יורק ובפורטו ריקו, באמסטרדם ובחיפה. חייתי על מזוודות ועל ספות של חברים. עברתי תקופות של 5,000 ₪ ביום לכיס וחודשים של אבטלה וחיפוש עצמי. למדתי מקצועות חדשים, סיימתי תואר אקדמאי, הכרתי המון חברים ובעיקר הכרתי את עצמי.

אחרי עשור של גילוי עצמי אני מחכה לעשור הזה של התפתחות עצמית לכיוונים מטורפים אפילו יותר, של הצבת יעדים והגשמת חלומות. 

ספרו לי על שנות ה-20 וה-30 שלכם בתגובות והירשמו לניוזלטר החודשי של המגזין!

עד הפעם הבאה, 

לודה.