תם עידן הצנע – 70 שנה לאופנה ישראלית במוזיאון ירושלים

החיבור שלי לעולם האופנה לפעמים מרגיש ביולוגי.
מגיל מאוד צעיר מצאתי את עצמי מהופנטת מהאופן שבו לבוש מסוים גורם לאנשים להראות ולשדר משהו מאוד ספציפי. זכרונות הילדות שלי מבוססים בעיקר על מה אנשים לבשו, בחיים שלי, בטלוויזיה, בסרטים שראיתי, ברחוב.
כבר בגיל 9 הרמתי עפרונות צבעוניים ומחברות לבנות והתחלתי לסרטט שמלות, מכנסיים, מעילים וסגנונות שלמים של לבוש שבעיני נתפסו כשיקיים. בדמיוני גדלתי להיות מעצבת דגולה, טרנד-סטר, כזו שמייצרת אופנה שיקית, נוחה ומתאימה לכולם.
לכן כל כך שמחתי לבקר בתערוכת “מקום לאופנה” במוזיאון ישראל בירושלים ולראות כמה התעשייה הקטנה הזאת הספיקה במעט עשורים בלבד.

הנה כמה דברים מרתקים שלמדתי:

1. שורטס לא תמיד היו כאלה נוראיים – בוודאי אם אתם צברים דור שלישי, ראיתם תמונות של סבתא שלכם עם שורטס פלמ”ח ומגפי קיבוץ. חם במדינה שלנו, ונראה שדור המעפילים והמתיישבים של שנות ה-50 וה-60 שהיה גם חילוני, השכיל להבין שכל כך חם לפעמים שאין ברירה אלא ללבוש שורטס ושאין שום דבר נורא בקצת רגליים בקיץ.
להבדיל מ-2018, לפני 70 שנה יכולתן ללבוש מכנסיים קצרים לבית הספר מבלי שישלחו אתכן הבייתה (הבנים כמובן תמיד יכולים ללבוש מה שבא להם אבל זה כבר דיון אחר).

2. הטקסטיל בארץ ברמה גבוהה – לאורך השנים היו המון בדים שנכנסו ויצאו מהאופנה אבל הטקסטיל ורמת הייצור בארץ היו בעלי אופי מיוחד לאקלים כאן. מרתק לראות מה אפשר לייצר מקצת פשתן.

3. שנות ה-80 היה עשור אופנתי הזוי גם בישראל – שינוי האקלים החברתי בעולם הביא למהפכת התעסוקה שאיפשרה לנשים רבות לצאת מהבית ומהמטבח ולהכנס לעולם העסקי שנשלט על ידי גברים. באופן טבעי נשים התחילו ללבוש בגדים רחבים יותר שיסתירו את נשיותן וירחיבו אותן, על מנת להכנס לעולם העסקי ולקבל כבוד. עם זאת, הטקסטורות, הצבעים, השיער – עדיין לא מצליחה להבין איך מהשיק של הסיקסטיז והזבנטיז נכנסנו לעשור כל כך מבלבל מבחינת אופנה.
אבל עזבו שטויות, תראו איזה יפה היה פה בפיפטיז ובסבנטיז

4. כל סגנון יכול להיות שיק – כן כן, גם לייצר שמלות מעוצבות מבד כאפייה או פרינט גאורגי מסורתי. עיצובים שבהתאם לנסיבות ולמיקום אני לגמרי רואה את עצמי לובשת. מה שמביא אותי לנקודה החשובה הבאה.

5. אין פלאס סייז בארץ – טוב, אם נבחן כל תעשיית אופנה בעולם, אנחנו נראה כמה עשורים ריקים לחלוטין מייצוג הולם לכל הגזרות ומבני הגוף. אבל אני חושבת שכשנכנסים לתוך תערוכת אופנה שמציגה עשרות עיצובים מדהימים שנוצרו לאורך כמעט מאה שלמה ולא רואה אף ייצוג הולם למידה שלך, זה לא קל. היו אינספור עיצובים שיקיים ומגניבים שנתקלתי בהם במהלך התצוגה, כמו גם הסרט המרתק שהוצג במרכזה ומצגת האימג’ים מפרסומות ושערי מגזינים לאורך העשורים, והם כולם הציגו נשים רזות (ובעיקר לבנות).
היופי במוזיאונים שמאגדים לתוך תערוכה אחת ושעה מהחיים שלך היסטוריה של כמה עשורים הוא שאפשר באמת לעשות ניתוח חברתי מצוין ולהבין איך הלך הרוח היה.
כל שנותר זה לקוות שבתצוגה שכזו בעוד 70 שנים, נוכל לראות גם נשים לא רזות, נשים נמוכות, נשים ממגזרים שונים, נשים טרנסג’נדריות ובעצם את כל הייצוגים האפשריים.

6. לא חסר כאן כישרון – באמת, אופנה עילית מבחינתי זה רעיון ויזואלי מדהים עם מעט מאוד סיבות להוציא לפועל כשחושבים על יוקר המחיה כאן ועל עלות לעומת תועלת. יתרה מכך, בגלל האוריינטציה שלי לאופנה מחו”ל (וגם עניין המידות כמובן), אופנה עילית בישראל פחות נחשבה מבחינתי כמשהו מעניין. אבל משהו השתנה בי, התערוכה הציגה לי כמה פריטים כל כך מגניבים שאפילו הצלחתי לדמיין את עצמי לובשת אותם לאיזה אירוע אקסקלוסיבי (בהנתן והתפירה תתאפשר למידות שלי כמובן) והיופי הוא, שבאמת כל כך נהנתי מהעיצובים שלא יכלתי להפסיק לצלם וקצת מבאס לי שאתם לא יכולים לראות הכל (הכי ממליצה לקפוץ ולהציץ!)
כמה עיצובים שלא יביישו אף עונה חזקה של Project Runway:

7. כל מה שבא לי לחורף הקרוב זה מעיל שכמיה
נקודה. סימן קריאה.

אסכם בכך שדווקא מגניב במוזיאונים בארץ, זה בלי שום קשר, איכשהו בראש שלי מוזיאונים ישראלים מתקשרים לתערוכות של עתיקות מתקופת התנ”ך וטיולים שנתיים מייגעים בתיכון. הביקור עם אפרת במוזיאון השאיר אותי עם טעם של עוד, הבעיה העיקרית היא שלא הצטיידנו באוכל ואחרי שסיימנו את תערוכת האופנה, ועשינו סיבוב בתערוכה הארכיאולוגית, כל מה שיכולנו לחשוב עליו זה אוכל. אז חשוב! הצטיידו באיזה נשנוש לדרך וקדימה, לכו לראות קצת אופנה ישראלית, יש לנו המון ממנה!