אתגר יוגה – 30 ימים של יוגה בהסגר

הרומן שלי עם יוגה התחיל ב-2017. אז החלטתי שאחרי כמעט עשור של אימונים מהסוג האינטנסיבי, כדאי להתחיל לשלב עוד סוגים של ספורט. את אימון היוגה הראשון שלי אפילו הקלטתי למה שהיה דאז ערוץ היוטיוב המקרטע שלי, קרוב ל-40 דקות שהרצתי בהילוך מהיר. לא רחוק ממה שאתן רואות בסטורי היום.

במשך כשנה לאחר מכן, התמדתי ביוגה ופילאטיס עם אימון אחד לשבוע/שבועיים בנוסף לאימוני חדר הכושר הרגילים שלי. בימי שישי הייתי הולכת לחוג היוגה במכון ובימי שלישי הייתי מצרפת לשיעורי הפילאטיס במטבח בעבודה. 

מאוד רציתי להצליח לעשות יותר אבל בכל פעם שהתחלתי, הייתי עוצרת אחרי שלושה או ארבעה ימים בגלל מגוון סיבות. הסגר היה הזמן המושלם לצלוח אותו.

מה זה האתגר הזה ולמה דווקא 30 ימים?

את אתגר 30 הימים של אדריאן הכרתי כבר אז ב-2017. הערוץ שלה היה הראשון שקפץ לי ביוטיוב כשחיפשתי אימוני יוגה ביתיים. אבל חשבתי לעצמי שאין שום סיכוי שאצליח לשלב בשגרת היום יום שלי 30 ימים של כל דבר, שלא לציין של יוגה. אדריאן, יחד עם המפיק שלה, יצרו בערוץ מגוון רחב של פלייליסטים אחריהם ניתן לעקוב. כולם נוגעים ליוגה וכל אחד מהם נוגע ביוגה בצורה שונה. יש אימונים אינטנסיביים יותר ויש אימונים שמתאימים למתחילים שמעולם לא התנסו.

אתגר 30 היום מחולק ל-30 סרטונים של 20-40 דק’ לכל סרטון. כל מה שצריך זה מסך מחשב או טלוויזיה ורצוי מזרן יוגה. האתגר בנוי כך שבכל יום עובדים על קבוצת שרירים שונה בהתאם לרמות קושי שעולות בהדרגה כשבסופו לומדים באופן כללי את רזי היוגה הבסיסית. המטרה היא ללמוד על הגוף שלנו מה עובד לנו ואיפה אנחנו מתקשות. לשפר את היכולת למתוח שרירים ולבצע תנועות בצורה מדויקת יותר ולמצוא קו תקשורת מחודשת עם הגוף והנשימות שלנו. אין סיבה מסוימת ל-30 ימים. אני מאמינה שזה יכול גם להיות 100 ימים או 300 ימים. ההנחה היא שקל יותר להתחייב ל-30 ימים ובתקופת הזמן הזאת באמת ניתן לראות תוצאות כלשהן לעומת תקופת זמן קצרה יותר. 

האם זה חייב להיות האתגר של אדריאן?

לא בהכרח, אני מאמינה ש-30 ימים רצופים של כל דבר יראו תוצאות ממשיות על הגוף, במיוחד אם בתקופה לפני כן לא הייתה התמדה כל כך אינטנסיבית ויומיומית. עם זאת, אני רוצה להאמין שיש סיבה למערך השיעורים של אדריאן וההדרגתיות בה היא בנתה את התכנית הספציפית הזאת ולכן אולי כן יש סיבה להתחיל איתה.

אבל צעד אחד אחורה, למה לא הצלחתי להתמיד באתגר לפני כן?

קודם כל, היו לי ספקות. התרגלתי בעשור וחצי האחרונים לעשות ספורט מסוג מאוד מסוים. כל מאמן או מאמנת שפגשתי תמיד דיברו איתי על כוח, על דופק מהיר, על אינטרוולים קצרים ומעט מאוד זמן לחשוב או לנשום. המטרה באימונים תמיד הרגישה כאילו צריך לסיים מהר מהר ולהספיק כמה שיותר. 

ההרגל הזה גרם לי להאמין שלא בצדק בכך שזה הספורט הכי טוב ובעל היתרונות הרבים ביותר עבור הגוף שלי. גם כשהתמדתי והלכתי לחוג יוגה אחת לשבוע/שבועיים, הרגשתי שאני לא באמת מרגישה את ההשפעה החיובית המדהימה ששמעתי עליה מחברות ובכלל. זה היה נחמד אבל לא התקרב לתחושת הסיפוק שהייתי מקבלת מאימון של שעה וחצי שבו אני גומרת את עצמי על ההליכון ואז מרימה עשרות קילוגרמים עם משקולות.

הסיבה הנוספת שבגללה לא הצלחתי להתמיד היא כי לא הצלחתי להתמיד בכלל בשום פעילות ספורטיבית במשך 30 ימים. בשנים האחרונות בתור שכירה במשרה מלאה וסטודנטית רוב התקופה, מצאתי את עצמי נלחמת עם לוח הזמנים שלי כדי להצליח להשחיל אימון-שניים בשבוע, שלא לדבר על יותר. 

תראו, אני אף פעם לא מתרצת את סדר העדיפויות שלי וברורה לי הסיבה המדויקת לכך ששבעה אימונים בשבוע לא התאפשרו לי. תחילה, אני לא אדם של בוקר, נשבעת שניסיתי אבל אימונים בבוקר הם עינוי עבורי ואני מעדיפה לאכול זכוכיות. 

שנית, הרצון שלי לחיי חברה ועשייה מגוונת מחוץ לשעות העבודה. חשוב לי לפגוש חברות, לצאת עם בן זוגי, ללכת למיטאפים מקצועיים, להיות נוכחת באירועים חשובים ולנהל גם את האתר שלי ואת הפרסונה שלי – ולכן יחד עם משרה מלאה, לא התאפשר לי לפנות זמן כל יום לאימון, בקושי מצאתי זמן לפיזיותרפיה.

הסיבה האחרונה שבגללה לא הצלחתי להתמיד באימונים יומיים היא בגלל חדר הכושר. כן, זה משעשע למדיי שהמקום הזה לו אני משלמת כדי להתאמן גם הופך לסיבה שבגללה לא תמיד אני מצליחה בעיקר כי זה לא רק 40 דקות אימון אלה הופך לשעה וחצי-שעתיים תמיד בגלל ההגעה, ההמתנה למכשירים, החלפת הבגדים וכו’.

למה הצלחתי להתמיד דווקא עכשיו?

ובכן, זה תלוי לאיזו תיאוריה אתם מאמינים אבל בגדול או שמישהו בסין שחרר בטעות וירוס שנוצר במעבדה או שמישהו בסין החליט לאכול נחש בחלב עטלפו, או בכלל אלה אנטנות ה5G או שהחליטו להשתלט על האנושות ולהשתיל לנו שבב או שזה בכלל הרוסים מחרחרים מלחמה בין המערב לבין המזרח אבל כך או כך – מצאנו את עצמנו בהסגר בבית לכמה חודשים ועם הרבה זמן פנוי.

זה לא משהו שהייתי יכולה לצפות לו או שאי פעם ציפיתי לו אבל הבנתי שתקופה כזאת כנראה לא תחזור. הנה 30 ימים (לכל הפחות) שבהם אני לא צריכה להיות בשום מקום מלבד הבית. נכון, אני עדיין עובדת והמשרה שלי נותרה מלאה. 

אבל כל דבר אחר בלו”ז פשוט נמחק, היומן התנקה. אין מיטאפים, אין הרצאות, אין מפגשים חברתיים, אין חדר כושר ואין נסיעות להורים. 

אז החלטתי שזה או עכשיו או לעולם לא. זה הזמן שלי לנסות להתמיד באתגר 30 הימים של היוגה. האמת, כשהכניסו אותנו להסגר הייתי בטוחה שנהיה תקועים בבית גג שבועיים. אבל הציפיות לחוד ומעשית אנחנו בבית כבר שישה שבועות. בזמן הזה לא רק שצלחתי את אתגר 30 הימים ועשיתי את האתגר כולו. המשכתי הלאה והפכתי אותו לאתגר של 100 ימים פעילים בהם אני משתדלת כל יום לעשות פעילות גופנית מסוג כלשהו, בין אם זה יוגה, פילאטיס או פשוט תרגילים לחיזוק הגב.

אז איך בתכלס הרגשתי אחרי 30 ימים של יוגה?

את ההבדל התחלתי להרגיש כבר אחרי ארבעה ימים. בתקופה לפני ההסגר התקשיתי מאוד למצוא זמן לספורט ושעות העבודה הארוכות לקחו המון מהזמן שלי. לפתע, ארבעה ימים בהם אני פעילה יומיום נתנו לי להרגיש משמעותית יותר טוב עם עצמי.

למדתי להכיר טוב יותר את הדרך שבה הגוף שלי מגיב למשמעת הזו של יום יום. 

למדתי על עצמי את המחזוריות שהגוף שלי עובר כל חודש. מתי אני מרגישה חלשה יותר ומתי יש לי יותר אנרגיות במהלך החודש. 

מלבד אתגר היוגה צירפתי בכל יום תרגילים שונים לרוטינה. כל יום עשיתי שלושה סטים של סקוואטים, מספר תרגילי בטן, הצלחתי לתרגל את היכולת שלי להתייצב בפלאנק לאורך זמן ארוך יותר. בהתחלה אפילו לא הצלחתי להתייצב יותר מ-10 שניות והיום אני מתקרבת ליציבה של 30 שניות ואז עוד 30 שניות עם עצירה של נשימה באמצע.

למדתי איפה גבולות הגמישות שלי נמצאים. איך לעבוד עם המגבלות של הגוף שלי כמו החזה הגדול או העובדה שיש לי בטן שלפעמים מפריעה באמצע. למדתי מה כואב לי יותר ופחות, איפה נקודות החולשה שלי באות לידי ביטוי כמו בברכיים או במפרקים של הידיים. 

השינוי הפיזי המהותי התחיל להופיע אחרי בערך 14 ימים. ראיתי את עצמי באור אחר במראה, גם בעירום. לאורך כל התהליך לא נשקלתי ולא מדדתי את עצמי מבחינת היקפים. היה לי חשוב להוציא מדדים כאלה מהתהליך ולהתמקד במה שהכי חשוב.

ההתמדה, השיפור שלי ביכולות השונות והאפשרות לתרגל יוגה בצורה יומיומית ולהתרכז רק בעצמי למשך 30/40 דקות ביום מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. בסופו של דבר, הלקח הכי גדול שלקחתי מהתקופה הזו הוא שאני לא צריכה שום דבר בשביל להרגיש שאני מצליחה להתאמן כמו שמגיע לגוף שלי.

אני לא זקוקה למאמן או מאמנת שידרבנו אותי או יצעקו לי באוזן הוראות או שיגרמו לי להרגיש רע כשאני מתקשה עם תנועה מסוימת. אני לא זקוקה למכשירים שונים ואני אפילו לא זקוקה למוטיבציה של לשלם למכון כושר מאות שקלים בחודש כדי לדרבן אותי להתמיד ולעשות טוב לגוף שלי.

היום אני מהצד השני של התהליך כשלפני שבועיים כבר סיימתי את 30 הימים. מלבד יום אחד במשך כל 30 הימים בו סבלתי מהתקף מגרנה, עשיתי אימון מלא כל יום.  מאז אני משתדלת להתאמן כל יום ולדעתי עשיתי 2 הפסקות בהן בחרתי לנוח ליום אחד.

מהן המסקנות העיקריות שלי?

העיקרון המנחה שלי היה לזכור כמה ערך אני רואה בעצמי מבלי רעשי רקע. את התקופה הזאת עשיתי בשביל עצמי, לא כדי להוכיח משהו למישהו, לא כדי להראות טוב יותר ולא כדי לרדת במשקל או להכנס לג’ינס מהשנה שעברה.

בחרתי להתמקד במשהו שיש לו ערך שלא ניתן לכמת ומצאתי מוטיבציה במקומות רגשיים שהיה לי קשה לתעל את עצמי אליהם לפני כן. 

הגוף שלי הוא באחריות שלי וכך זה תמיד ישאר. לא אתן לאף אחד להגדיר כמה אני חזקה או כמה אני בריאה, אם אני נראית מספיק חטובה או לא, אם אני מספיקה או לא.

עבורי זה היה הערך המרכזי. לעמוד על המזרן כל יום ולהתחיל את התנועה הפיזית מבלי לחשוב אם זה מוביל אותי לאיזו מטרה כלשהי או אם איך אני אראה בסוף התהליך. התחלתי כאן מסע כלשהו שאולי אין לו סוף וטוב שכך. 

זה אמנם רק יוגה ואמנם רק 30 ימים (קרוב יותר ל-45 ימים בשעה שאני כותבת את המילים האלה) אבל זה גרם לי להרגיש מדהים, מבחוץ ומבפנים.

אם רוצות עיצות לגבי מוטיבציה, תיעול רגשי או אפילו איך אפשר לצלוח תרגילים ומסוימים במשקל גבוה. אשמח להיות אוזן קשבת, השאירו לי כאן הודעה.

בינתיים, אתן יכולות להכנס לחזיית ספורט נוחה וטייץ, להניח מזרן יוגה על הרצפה (עם מגבת לברכיים במידה והמזרן קצת דק מדיי) ולהתחיל!

לערוץ של אדריאן לחצו כאן >>

להגיע ישר לאתגר לחצו כאן >>

אוהבת,

לודה