בתקופת הקורונה – למה אי אפשר להשקיע בעסקי האופנה הקטנים בישראל

היום אני בדיוק חודש בהסגר. נכנסתי להסגר באופן רשמי ב-15 למרץ כשנתנו את ההוראה לעבוד מהבית ומאז לא ממש יצאתי החוצה. קפצתי למכולת בשכונה כמה פעמים אבל שם זה נגמר. ב-30 הימים האחרונים יצא לי להעביר הרבה יותר זמן מהרגיל ברשתות החברתיות. בדרך כלל אני מבזבזת שעה-שעה וחצי ביום בגלישה בסושיאל בממוצע, זה ממש לא הרבה בהתחשב בתחום העיסוק שלי ובעובדה שאין לי ילדים לבלות איתם זמן. אבל ב-30 הימים האחרונים אני יכולה גם לשבת שעה רצוף על אינסטגרם בקלות. 

יש כמה אסכולות רווחות בשיח הפייסבוקי בחודש האחרון. 

חלקן עוסקות בסכנה הקיומית או היעדרה, חלקן עוסקות בתסכול האיום של הישארות בבית 24/7 עם או בלי ילדים, חלקן עוסקות בדאגה למבוגרים וקשישים שנותרו לבד ולא ראו בני משפחה שבועות ארוכים, יש הרבה דיבורים על המצב המדיני והקמת הממשלה שלא מתקדמת, המון דיונים על משרד הבריאות וההצלחה או הכשלונות שלו, אבל איכשהו עיקר השיח שמקיף אותי הוא הכלכלי.

כלכלת המדינה בקריסה. בין השאר בגלל גל פיטורים ויציאה לחל”תים על ימין ועל שמאל. בסופו של דבר, רוב המשק לא יכול לעבוד מהבית. התעשיות שנפגעו בצורה הכי משמעותית הן תעשיית הפנאי והבידור, התיירות והמסעדנות, האירועים והקמעונאות.

השיח הרווח הוא של קיימות וכמובן של הצלת שוק הכלכלה הישראלי על ידי השקעת המשאבים במותגים וחברות תוצרת הארץ. השארת תזרימי המזומנים בפנים ולא הוצאתם החוצה. לא עוד אמאזון, אלי אקפרס, אסוס ובטח שלא קניות בחו”ל. את הכסף שלנו אנחנו אמורים להרוויח כאן במדינה הקטנה שלנו וגם לבזבז אותו כאן. להחזיר אותו לעסק הקטן – הכל כדי שהכלכלה הישראלית לא תקרוס. 

עצרתי וחשבתי על העזרה שההוצאות שלי יכולות להקנות. איפה אני יכולה להשקיע את הסכומים שלי בעסקים הישראלים. כנראה איפה שאני הכי אוהבת להשקיע את הכספים שלי – אופנה.

אז יצאתי למסע בעקבות האופנה והטקסטיל באונליין הישראלי והבנתי שבעוד שעל הנייר בתי האופנה הישראלים מאוד ישמחו אם הכסף שלי ימצא את עצמו בעובר ושב שלהם, בפועל – אני אוכלוסייה נעלמת ולא קיימת עבורם. אני ועוד כמה מליוני נשים. 

מה קורה עם משחקי המידות בישראל?

היום המידה הממוצעת שלי היא 44 ישראלית, 14 אמריקאית ו-16 בריטית.
אני אומרת ממוצעת כי היא משתנה ממקום למקום ולאורך תקופות זמן. בישראל רוב הרשתות וגם המעצבות עוצרות את היצע המידות שלהן במידה 40/42. רשתות נוספות שאינן ישראליות כמו זארה, מנגו ואמריקן איגל, אמנם מציעות על הנייר את המידות הרלוונטיות לי אבל בפועל הסחורה לא נמצאת בחנויות הפיזיות בישראל. 

וכאן ממש חשוב שאדבר על טבלאות מידות ועל ההגדרות שאנחנו אוהבות להשתמש בהן כשאנחנו חושבות על מבנה הגוף שלנו.

בכל אתר שנכנסתי אליו, אם טבלת המידות הציגה את המידה 44, היא הציגה נתונים אחרים לחלוטין מאתרים אחרים וזה רק בתוך ישראל. מהמחקר שלי מצאתי הבדלים של עד 10 ס”מ בהיקף המתניים ואפילו יותר בהיקף ישבן וחזה. 

באתרים אשר הציגו פריטי אופנה על פי טבלת מידות אחרת, ההיקפים אפילו שרירותיים הרבה יותר.

חשוב לזכור – כאשר מותג אופנה או מעצב/ת מציגים טבלת מידות של S,M,L או 0-3 זה אומר שהפריט קיים ב-3 אפשרויות של מידות. אם משווים לסולם מידות אירופאי בו אנחנו משתמשות באסוס או נקסט, אפשר לראות את זה כאילו הם לקחו את מידת הדוגמא שלהם, למשל מידה 36, הרחיבו אותה מעט ואז הרחיבו אותה שוב עד מידה 40. וכך נוצרה טבלת מידה שמחולקת ל-3.

מידה סמול – 36, מידה מדיום – 38 ומידה לארג’- 40.

כן, קיימות המון נשים בישראל במידות האלה וזה נפלא שהן זוכות לקבל מענה מתעשיית האופנה. אבל קיימת בדיוק אותה כמות של נשים בישראל שהמידה שלהן היא 40 ויותר ועל הטיקט יכול להיות כתוב L ואפילו XL – אבל זה לא יהיה רלוונטי להן.

אבל המידע שהכרתי לא הספיק לי. רשתות המדיה החברתית זעקו אלי בחודש האחרון.

העסקים הקטנים קורסים. מחאות העסקים הקטנים, הפצרות חוזרות ונשנות – “אל תקנו בחוץ! תקנו אצלנו, תשאירו את הכסף בפנים!”

מעצבי ויבואני האופנה לא יודעים איך יסגרו את החודש, החנויות נסגרו, אנשים לא במצב כלכלי טוב מספיק כדי לקנות בגדים ובכלל זה נראה שכולם עצרו את הנשימה מתחת למים ומחכים עד שישחררו את הפקק באמבטיה ונוכל לחזור לחיים ולצרכנות אליה אנחנו רגילים.

שיווק דיגיטלי אינטנסיבי של תעשיית האופנה בישראל – 

נראה שדווקא בתחום הזה העשייה לא נעצרה מבחינת שיווק. בכל זאת, יש סחורה – יש חנות אונליין, אנשים בבית גוללים בפייסבוק ובאינסטוש גם ככה. עכשיו זה הזמן לשווק.

אז החלטתי לעשות ניסוי ולהקליק על כל מודעה של מעצבת או יבואנית אופנה פרטית באינסטגרם ובפייסבוק במשך מספר ימים. אני רוצה להגיד שמה שגיליתי הפתיע אותי אבל אפשר להניח שלא.

כ-70% מהמעצבות הציעו טווח מידות מינימלי שנעצר במידה L או 2 שזה גג 40.

כ-15% מודעות נוספות העבירו אותי לאתר עם מידות 42 או גלביות שהן One size (כי לא באמת צריך מידה כשזה פיסת בד ארוכה עם חור לראש ולידיים) ונותרתי עם היצע של 15% בלבד, אותם אתרים הציעו לי בעיקר חולצות במידה שלי אבל ממש לא מכנסיים.

בכלל נראה שלמעצבי וחייטי ישראל יש בעיה עם לתפור מכנסיים עבור נשים לא רזות. כמובן שקל מאוד לתפור שמלות וחצאיות משום שהרחבת המידה משמעה הרחבת הבד מעט ואין כאן צורך בידע אמיתי בתחום החייטות והתפירה, אבל יש מחסור כל כך גדול במכנסיים שלפעמים אני באמת לא מבינה איך יכול להיות שמסתובבים כאן ישבנים מפוארים שזקוקים לכיסוי וכל אותם המעצבים פשוט מחליטים שלא בראש שלהם להלביש אותם.

אז הנה כמה מילות סיכום.

אני מאוד מצטערת שתקופת הקורונה פגעה כל כך בתעשייה הישראלית. אני חווה את זה, בן זוגי חווה את זה, ההורים שלי מתמודדים עם זה גם. אלה קשיים שלא ניתן לגשר והלוואי שזה לעולם לא היה קורה. ועם זאת, אני לא מצטערת שאת מיטב כספי שאני אוהבת ונוטה להוציא בתחום האופנה, לא אשקיע בארץ. 

מלבד מספר מותגים ומעצבות בחסד להם אני תמיד שומרת פינה חמה בלב ולהם אקדיש פוסט בשבוע הבא. יש כאן תעשיית אופנה שלמה ועצומה שלא אוהבת להלביש נשים שמנות. אז אני מוצאת את הבקשה של מעצבי ויבואני ישראל להשאיר את הכסף שלנו בארץ ולקנות מהם קצת משעשעת, כשהם פשוט מתעלמים לחלוטין מהקיום שלי ושל חצי אוכלוסיה. אולי דווקא התקופה הזאת של המשבר תזכיר לכולם שגם כאן בישראל קיים מגוון מאוד גדול של נשים שבסך הכל רצו ללבוש בגדים יפים, מחויטים היטב ונוחים, ויבואני ומעצבי ישראל יצליחו להבין שמדובר בפספוס גדול ולהצטרף לשאר העולם עם היצע הוגן ושוויוני הרבה יותר.

ולמען השם – תוסיפו פרזנטורים נוספים (לא כולן לבנות, רזות וגבוהות – כן? יהיה נחמד לראות את הבגדים שלכם גם על מישהי שקצת דומה לנשים נוספות באוכלוסיה).

בפוסט הבא – הרשתות, יבואניות ומעצבות ישראליות שאני הכי אוהבת וממליצה עליהן.

שיהיה הסגר קל וחג שמח.

לודה