הרטוריקה של הדימוי העצמי

פעם השתמשתי בנשים אחרות כדי להצדיק את הקיום של עצמי
בפוסט הראשון שאי פעם כתבתי על דימוי גוף חיובי, כתבתי על מרלין מונרו ועל כך שהסטנדרט והאידיאל היה שונה בעבר. פספסתי אז ובמשך שנים רבות את הרעיון המגוחך שהוא לשאוף לאידיאל כלשהו. לאורך הרבה מאוד טקסטים ותגובות אהבתי לתת דוגמאות לנשים מדהימות וחזקות, קיימות ונוכחות ללא תירוצים והתנצלות כדי להצדיק את הסיבה שאני הפסקתי להתנצל.
ואז משהו קרה וחזרתי להתנצל על קיומי ולהתחיל לחפש סיבות לנוכחות שלי במרחב, בחברה, בסביבה. אולי זה כי שמנתי וחזרתי לנהל מערכת יחסים מאוד מבלבלת עם אוכל, אולי זה כי הרופא ההוא באמת הצליח להוציא אותי מהאיזון שחייתי בו תקופה, אולי זה כי התעייפתי לנסות להסביר את עצמי, אולי זה המרדף המעייף של כולם סביבי אחרי מראה חיצוני מסוים או ההגעה לגיל 30 שמצלצלת באוזניים.
תהיה הסיבה אשר תהיה, אני חושבת שכולנו יכולים לסכם שהסברים לא חסרים וכולם חסרי משמעות, כי הסיבה היא אני – פשוט אני והעובדה שהפסקתי לראות את עצמי כשוות ערך אלא כמשהו אחר שקצת שווה פחות.
והדיסוננס? הדיסוננס מטורף
הנה אני וכל מה שאני רוצה להיות – אישה חזקה, בעלת נוכחות, ידע ונסיון, כזו שמשיגה את מה שהיא רוצה בין אם זו קריירת החלומות או לטייל בעולם או מליון שאיפות אחרות ודברים שהייתי רוצה להספיק ולהשיג בשנים המעטות שקיבלתי על הפלנטה, זאת שעושה מה שבא לה מתי שבא לה מבלי המחשבה שעליי לתת דין וחשבון.
בוודאות אין שום רציונל בלשכב במיטה ולבכות במשך שעות כי אני כלואה בגוף בו הסביבה שלי שופטת אותי ולעולם לא אהיה נורמלית בעיני רוב האוכלוסיה, אדם כזה שהולך ברחוב ולא מושך אחריו מבטים, שלובש בגד ים ואף אחד לא בוהה בו, שחי את החיים שלו מבלי שיברכו אותו כל הזמן על האומץ שלו, רק כי הוא עושה מה שכל השאר עושים.
ואז קלטתי שעדיין אחרי שנים שאני עוסקת בדימוי גוף חיובי, מייעצת, כותבת, חולקת את הסיפור שלי, מדברת עם נשים צעירות ומבוגרות, מפרגנת, מאמינה באמת ובתמים בייצוג מלא לכל סוגי האנשים, מדברת כל הזמן על כמה שלא אהיה הקריקטורה השבלונית שהחברה רוצה שאהיה ושלא ארדוף אחרי רזון רק כי כולן עושות את זה או אתרברב על כמה מעט אכלתי וכמה הורדתי גלוטן, פחמימות, סוכר ושאר הדברים או אדבר כמה שיותר על האימונים שלי בחדר כושר כדי שיאמינו לי. קלטתי שאני עדיין שם. 
אני עדיין שם כי מעולם לא טיפלתי בעצמי, אני עדיין שם כי הילדה הקטנה והפגועה שהייתי מעולם לא קיבלה הזדמנות לדבר עם מישהו על הילדות שלה, כי המקום הטיפולי היחיד שאיפשרתי לעצמי היה כאן, בכתיבה. 
כי תמיד חשבתי שאני בסדר, כי רוב הזמן אני באמת בסדר עד שאותן מחשבות של רחמים עצמיים חוזרות לתודעה ומשבשות הכל, את היום יום, את החשק והרצון לעשות משהו, את האמונה בעצמי, את הנוכחות שלי, מצאתי את עצמי שותקת יותר, ביישנית, מתנצלת כל הזמן על דברים שבכלל לא שלי להתנצל, מצאתי את עצמי ברגרסיה לצעירה שהייתי שהרגישה בכל רגע נתון שהיא צריכה להגיד סליחה, על הקיום שלה.

התרחקתי מליון ק”מ ממי שהייתי לא לפני כל כך הרבה זמן
בחורה שלא מובכת, שלא מרגישה רע או אשמה, שמאמינה בתזונה הבריאה שלה ולא מרגישה רע כשהיא אוכלת דברים ש”אסור” מדי פעם, שמרגישה 100% ביטחון כשהיא צועדת בחדר כושר בין עשרות גברים ומרימה משקולות, שמרגישה מדהים בעירום ובבגד ים כי זה הגוף שהיא קיבלה ואיתו היא תנצח, בלי להסתכל ימינה ושמאלה, שנכנסת לכל קשר ומערכת יחסים עם אמונה שמגיע לה שיאהבו אותה כי היא אדם טוב, בחורה שאוהבת להתלבש יפה ולצאת למקומות ולרגע לא תוהה אולי יסתכלו עליה מוזר, בחורה שכשהסתכלו עליה מוזר היא נתנה בהם מבט יוקד חזרה וידעה שהיא נראית מהמם ויותר מזה, היא מביאה כל כך הרבה לשולחן שאותם אומללים שמסתכלים עליה, צריכים להיות מובכים בעצמם.
ואז יום אחד זה הרגיש מזויף ובאותו יום הרגשתי שאיבדתי שוב את הדרך
אני עושה את כל שביכולתי לעבוד כרגע על לבנות את עצמי בחזרה, לא בשביל אף אחד אחר אלא בשבילי, בשביל שאני אתחיל להזכר כמה אני באמת שווה, לא מבחינת המראה החיצוני – כי גם אני בהכי נמוך שלי יודעת שאני לא באמת רואה את עצמי אלא עיוות של עצמי. אלא מבחינת היישות שלי – האדם שאני ומה שהגעתי לעשות על הכוכב הזה, הדרך בה אני בוחרת לחיות את החיים עם אדיבות וחמלה, הדרך בה אני יוצרת את ההסברה שלי, הדרך בה אני בוחרת לשאת את עצמי, לדאוג ולשמור על העקרונות שלי ויותר מהכל, להשאיר את החותם שלי.
הצילומים עם אופק היו עבורי פריצת דרך, הם איפשרו לי להוריד זוג משקפיים אפורים שהיו תקועים לי יותר מדי זמן והזכירו לי שמותר לי, להיות חזקה, חכמה וגם יפה ויותר מזה, הזכירו לי להפסיק להתנצל.

מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחרי העמוד שלה