על ההבדל בין דאגה לאיבוד שליטה

השד פרץ אצלי מספר פעמים מאז, קשה לאבחן הפרעת אכילה כשאת כביכול בסדר אבל בכל זאת, אני חוזרת להלך המחשבה שחייתי איתו כשהייתי בצבא, והדרך היחידה שאני יכולה לתאר את השנתיים האלה הן אובססיה. מעקב אובססיבי אחרי הכל, החל מזמן אימון שבועי, למשקלים ולמרחקים ועד כל ביס שנכנס לי לפה, כאילו הייתי מתאמנת אולימפית. הייתי שוקלת את עצמי כל יומיים, הייתי מבלה שעות בחדר כושר ואחרי זה עושה בריכות ואחרי זה יוצאת לרקוד ולא אוכלת שום דבר בין לבין, הייתי סופרת קלוריות, מנהלת יומן אכילה והולכת לבקר אצל דיאטנית כל 3 שבועות, הייתי מודדת היקפים ומודדת שומנים בגוף ובודקת לחץ דם ועושה בדיקות דם כל חודשיים.
וכאן נכנס ההבדל בין דאגה לבריאות פיזית לאיבוד שליטה נפשית, כשמבחוץ הכל נראה פיקס, מבחוץ הירידה הייתה הדרגתית ונכונה ומבחוץ זה נראה שאני מנהלת אורח חיים בריא כזה כאילו אני מדונה, ומבחוץ היה נראה שאכפת לי מהבריאות שלי “סוף סוף” ושאני לומדת להיות ממש תזונאית מדופלמת.
וכל מה שהיה לי? איבוד שליטה ואובססיה, כי מבחוץ לא ראו את הבכי במקלחת אחרי שקילה, מבחוץ לא ראו איך במשך שישה חודשים מהזמן הזה הגוף שלי נלחם בי בחזרה וסרב להשיל מעצמו עוד גרם ולא ראו את החרדה היומיומית שלי, שמא אעלה בטעות בחזרה. איך יראו? הרי בדיוק אז היה הזמן בו הילדה החכמה והשד שבי עשו שותף והחליטו לבלבל אותי לחלוטין, כביכול עשיתי הכל בסדר אבל בשום
נקודה לא שחררתי והייתי מרוצה וזה בדיוק ההבדל בין דאגה לבריאות לאיבוד שליטה.

ואנחנו כחברה, לא שמים בכלל מספיק דגש על הבריאות הנפשית והצורך להיות שלו לפני הכל. שלווה שמתבטאת בכך שבשום נקודה אין אנו מרגישים אשמה על הקיום שלנו ומה אנחנו בוחרים לעשות איתו, אם בחרנו ללכת לאימון או לא, אם בחרנו לדחוק את עצמנו בספורט או לא, אם בחרנו להשקל ומה הייתה התוצאה ואם לא, אם בחרנו לאכול עוגה או לא. שלווה שמאפשרת לנו לעשות בחירות שקולות, נכונות ורציונאליות לגבינו, לגבי מה חשוב באמת, לגבי מה אנחנו והגוף שלנו צריך באמת.
היום רציתי ללכת לאימון. לא הלכתי שבוע שלם, בגלל עבודה להגשה שהייתה באמצע השבוע ובגלל הטיול לצפון בשלישי רביעי. רציתי ללכת לאימון אבל קמתי בבוקר והסתכלתי סביבי והחלטתי שאני צריכה לעצמי סביבה נקייה, אז את ארבעת השעות הראשונות של הבוקר הקדשתי לנקיון ועכשיו אני יושבת בחדר מצוחצח עם מצעים חדשים וחתולה מבסוטה על המיטה וטוב לי. אחרי זה לבשתי את בגדי הספורט שלי אבל פתחתי את המקרר וראיתי שהוא ריק, אז הלכתי לסופר וכשחזרתי הרגשתי שאני צריכה לנוח, שהיה שבוע קשה נפשית וקצת פיזית ושעכשיו זה הזמן שהגוף צריך מנוחה.
ישנתי ושחררתי את עצמי מהעול הזה של התחושה הנוראית שהייתה מלווה אותי בעבר כשהייתי עייפה מכדי ללכת להתאמן. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי בסופו של דבר היום אני מצליחה להיות
הילדה החכמה, הילדה החכמה שלא כועסת עליי כשאני לא עושה את כל המאמצים בעולם להיות
רזה יותר או יותר בכושר. הילדה החכמה שיודעת לווסת את ההרגשה הנוראית שהייתה לי
כשאכלתי עוגה או וופל ולא רק תרד וברוקולי, הילדה שלימדה אותי לאהוב אותי ממש
ובאמת, בלי בושה ובלי להתנצל, הילדה שלימדה אותי שהכוח שלי יכול להיות כוח לאחרים
ואחרות שמתקשים לפעמים גם לווסת תחושות רעות וחוסר סיפוק.

והיום, כשחברות פונות אליי ומספרות שהן לא מרגישות טוב עם הגוף שלהן ועם הדרך שבה הן נראות, אני פונה קודם כל, לילדה החכמה בפנים שיודעת שהכי חשוב זה לאהוב את עצמך מבפנים באמת ולאפשר לעצמך לשחרר, שיודעת שלבריאות הנפשית יש לא פחות חשיבות מלבריאות הפיזית ואולי אפילו יותר.